לילי רחל ילין מצא | 71 | נשואה, אם לשלושה, סבתא לשמונה | גרה בכוכב יאיר ותל אביב | מדריכת תיירים לחו״ל
הספר שיצא לאור “לא זזה רוורס” כולל קובץ סיפורים:
מעולמה של מדריכה – על התייר הישראלי – זוויות משעשעות ומפתיעות.
מעולמה של ישראלית/יוונייה חצויה תרבותית.
בתחילה כתבתי גרסה בעקבות מלחמת ׳חרבות ברזל׳, בה השוויתי את הקבוצות המתכנסות באוטובוס לחברה בישראל, על כל המשתמע מכך. בעריכה הראשונית החלטתי להוריד את הקטע האקטואלי, מהטעם הפשוט: חשבתי שעד שהספר יצא לאור, האקטואליה תאבד חלק מטעמה. אבל המוציא לאור טען, שזו אינה ׳עוד ידיעה בעיתון׳. השבעה באוקטובר היא אירוע היסטורי, והיא שינתה את מסלול חיינו כמדינה וכחברה. כיוון שהסכמתי אתו, החזרתי את הטקסט לקדמותו, עם שינויים מתבקשים.
זהו ספר סמי פילוסופי. קומי. אבל לא באמת. בחלקים הכי מצחיקים שלו, תמצא את הישראלי הנדחף, המתערב. היו ימים שהייתי חוזרת מנסיעות ובן זוגי היה טוען כלפי שאני אנטישמית. בודדים שבבודדים הם אלה המקשים עלינו כחברה – בעלת ערכים – את המציאות. חברותי, וקולגות כל פעם הופתעו איך לא פיתחתי חיסון. לא רק שלא פיתחתי חיסון, גם היום ממרום גילי ותובנותיי, אני לא מעוניינת לעשות לעצמי הנחות. וגם לא לישראלים.
עוברות עלינו כמה שנים, מאז שמגפת הקורונה נכנסה לחיינו, והחיים לא חזרו למסלולם. מאז ומתמיד בחנתי בעניין שלא לומר יותר מזה, את מערכת החינוך. לדעתי מכאן מתחיל הכל. העובדה שעם הקמת המדינה הגיעו עולים רבים ולא היה זמן להכשיר מורים, הצדיק את הצבתן של מורות חיילות. היום אין הצדקה שמורות לספורט תלמדנה מתמטיקה.
ברגע שיתקצבו את המקצועות הנכונים ויתגמלו את המקצוע הזה בכבוד, יגיעו מורים טובים. ומערכת החינוך שלנו, שכיום משמשת מערכת שמרטפות, תעלה על הפסים. עד אז אין מה לדבר על חינוך, כבוד, ערכים, יוזמה. התוצאה הישירה של ההתנהלות היא אלימות מילולית ופיזית לאוטוריטה באשר היא. מתחילה בבית, ויוצאת החוצה, לבתי הספר ולרחובות.
התלמידים של היום יודעים לפעמים יותר מהמורים. בגיל 17 הם כבר חושבים על הצבא. הילד הישראלי הוא אוצר יקר מדי, מכדי שיתבזבז. אין לנו את הפריבילגיה הזו. תחילת הפתרון – תקציבים שהולכים לצרכים קואליציוניים, צריכים להפנות למשאבים שגם יניבו פירות, ולא פחות מכך, ערכיים מוסרית.
זה היה ונותר – המניע שלי לכתוב. הצורך שלי להשפיע. חינוך, רפואה, תעשייה, תחבורה, אוכלוסיות מוחלשות.
משפחתי חיה ביוון. ואני עצמי מאוד חצויה. גדלתי כילדה עם חינוך יווני במדינת ישראל. ראיתי את ההבדל. עדיין אני רואה את ההבדלים. ואני מקנאה. אני מסרבת לקבל מציאות. דבר שמצביע על טיפשותי. אני רוצה לשמור עליה. זו לא תמימות. זו טיפשות.
בספרי הראשון, עסקתי במורשת של העם שלנו דרך מוצאי. במהלך שנים רבות, ניסיתי להנציח את שמה של קהילתנו הרומניוטית, זו שגורשה מירושלים, ע״י טיטוס יחד עם מנורת המקדש, לרומא, לעבדות. כולם יודעים עליה בגלל המנורה החקוקה על שער טיטוס ברומא. מאז כ-2,600 שנה לא הייתה עצמאות למדינה. כיום יש לנו 80 שנה של ריבונות, מלווה במלחמות והתפתחות מטאורית שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם. ואני רוצה לצעוק. הנה המנורה – שלנו – הרומניוטים – חזרה – כסמל לתקווה ואפשרות שיש לנו את עצמנו.
איבדנו פעם אחת את עצמנו לדעת. כתבתי את הספר הראשון דרך הפריזמה של תוצאותיה של השואה, ומתוך הכאב. הפעם בחרתי לכתוב דרך החיוך, על אותו הדבר. הבחנתי בעובדה שטיול הוא מקרוקוסמוס של החברה. עבדתי גם עם אוכלוסיות זרות. ראיתי את ההבדל. וידעתי שעלי לספר את מה שאני רואה. מבחינתי זה בדיוק כמו אזרח שעובר ברחוב ורואה תאונת דרכים, הוא חייב לדווח עליה, ולסייע לנפגעים. לא פחות.
השם נבחר מהמערכון הנצחי של הגששים על המוסכניק התחמן, שכתב יוסי בנאי הגאון. בעיניי יוסי בנאי הוא הפילוסוף הישראלי האולטימטיבי של החברה הישראלי. הוא נוגע בפצעים הפתוחים ולא נותן לנו לחמוק מהם, עד היום. החוליים שלנו כחברה, נותרו. עדיף שניקח את עצמנו בידיים, כי אין לנו עוד יוסי בנאי.
עבורי ׳לא זזה רוורס׳ הוא דו משמעי – במובן הפוך על הפוך. כי הייתה לי עגלת תאומים טרנטה, שלמען הדיוק בקושי זזה גם קדימה, כי גרנו באותה עת בשכונה שבדיוק סללו בה את הכבישים. כדי להתקדם נאלצתי מעת לעת למשוך את העגלה לאחור על מנת לתפוס תנופה ולדחוף אותה קדימה. לא היה לי ספק שזה יהיה שם הספר, כי ידעתי שאני מתכוונת לגעת בישראלים תחמנים.
לדוגמה, היה לי טיול בני ובנות מצווה בארה״ב. היינו בוושינטון, ובבוקר האוטובוס לא הגיע. מבחינת לוחות זמנים צריך לתקתק. אז הזמנתי סטרץ׳ לימוזין, כל כך ארוכה שכל הקבוצה נכנסה במכה. הילדים השתגעו משמחה, כי היו משקאות קלים וחטיפים בחינם. אורות צבעוניים של מסיבות, ועמודים למופעי ריקודים. כשחזרנו לארץ, המתין לי מכתב מאחד הנוסעים – שהתלונן על כי הזמנתי רכב עם חלונות כהים – לדעתו, כדי שהם לא יוכלו לראות החוצה. הוא בטוח שהיה לי משהו להסתיר והוא מבקש פיצויים.
שני הספרים מבוססים על חיי שלי ושל קרובי ומכרי. למעט אילוצים אמנותיים, נצמדתי למציאות.
קהל היעד של הספר הוא עם ישראל. כולם אוהבים לטייל. כמובן שגם עמיתי המדריכים. אבל הכנסתי גם סיפורים אישיים, שהעורכת הנפלאה שירה אביעד, הפצירה בי להכניס, שכן יש בביוגרפיה המשפחתית שלי אלמנטים לא שגרתיים, כמו למשל, סבתא שהגיעה מאלבניה, ועוד.
נתקעתי ביוון אחרי השבעה באוקטובר, ואחרי הקושי שעברנו כולנו כחברה. נגשתי למקלדת, ולא נפרדתי ממנה כל יום במשך שעות מבוקר עד ערב.
אני שבויה של הסופר אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, גם ככותב וגם כבן משפחה. שהמסורת חנקה לו את החיים. ספרו ״חאדולה״ הפך מופת לספרות היוונית המודרנית, מותח ביקורת על אוזלת היד של חברה שמותירה את החלשים מאחור, ומביאה לכך ש״החברה הפכה לידה של ילדה לאסון״ – כי להותיר אותה בחיים של עוני וחולי זו אכזריות. חאדולה רוצחת אותה ועוד ילדות כדי לגאול אותן מגורל מר. פאפאדיאמנטיס בוחר שלא לקבוע אם היא קורבן או אשמה.
ספר שמאוד השפיע עלי הוא ‘שיער צבוע אדום’ של קוסטאס מורסלאס. כיוון שהוא מתאר מצבים במשפחה יוונית, במלחמת האזרחים, שהתחילה תוך כדי מלחמת העולם השנייה. הרגשתי כאילו אני נמצאת בבית שלי. והמשפחה שלי מדברת.
בעברית אני מאוד אוהבת את סגנונו של אתגר קרת. בספרו ״פתאום דפיקה בדלת״ סיפורים ריאליסטיים שנכנס בהם טירוף. למשל בסיפור ״דג הזהב״.
די. תעצרו. אל תתנו לדבר הזה שקוראים לו אנחנו – להתפספס.
בעיני אנחנו – הדבר הזה ששמו עם ישראל – הוא פלא – נס. כמה פעמים אתה זוכה בפרס ראשון בלוטו?
כתבתי מספר ספרי ילדים. לכל אחד מנכדי כתבתי ספר עם מסר. הייתי רוצה שכל אחד מהם ירגיש כמו מנצח על תזמורת בתחום שהוא אוהב, או נמשך אליו. יתרה מזו. החברה שלנו מסלילה להתמחות בתחום אחד. גם החיים די מוליכים אותנו כמו פלג מים בירידה. אני בעד לקחת פניות, דווקא במקום שם הלב אומר לי מה לעשות. יש לנו ראש ותחושת בטן. למדתי לא לזלזל בתחושות בטן. ואני מפצירה בכל קרובי לא לפספס פניות שהווייז שלהם מכוון לפי תחושת בטן.
ראיון זה התפרסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק המלצות אמיתיות על ספרים. לצפיה בפוסט >>
